עבודה בלונדון

תייר על העולם

אין יותר רס"ר אין יותר גלח"צ אין יותר שעת ת"ש אין יותר צבא. מה עושים?? רואים עולם!
מאת לירון שמעוני
איך שיצאתי מהשער של הבקו"ם, חשבתי לעצמי ששלוש שנים לבשתי מדים, שלוש שנים ניקיתי את הנשק כל בוקר, שלוש שנים יצאתי פעם בשבועיים הביתה, אבל הכי גרוע - שלוש שנים אכלתי את הדייסה של ז´אן, רס"ר המטבח. זה נכון שלפעמים הצלחתי לגוון ולהוסיף לדייסה קצת שוקולד למריחה או חלבה, אבל גם אלה לא תמיד עזרו. עכשיו דייסה צבאית בשבילי זה נוסטלגיה, אני משאיר אותה מאחורי בבסיס, ויוצא לעולם הגדול.
´3
3 דקות גלח"צ - מצחצח נעליים בהודו

זהו, אין יותר דייסה ואין יותר ז´אן. בכל מקרה, החזרתי ציוד, חתמתי על כל הטפסים וקיבלתי תעודת שחרור, ואיך אומרים?, עכשיו אני תייר על העולם!! גם אני, כמו הרבה חבר´ה צעירים אחרי צבא, רציתי לצאת ולכבוש את העולם הגדול. וגם לי, כמו להרבה חבר´ה צעירים אחרי צבא, היה קשה להחליט לאן כדאי לנסוע. אבל מה שבטוח, זה שגם לי, כמו להרבה חבר´ה צעירים אחרי צבא, לא היה שקל על התחת בשביל לממן טיול כזה. היה לי ברור שאני לא אחד מאלה שיעבדו במה שנוהג צבא הגנה לישראל לכנות "עבודה מועדפת" או בשם שבו אני נוהג לקרוא להן "עבודות שמועדף עלי לא לעבוד בהן". ומה הפלא?, אתה שומר לילות שלמים על בנייני משרדים, ממלצר בבתי מלון, שואף גזים רעילים בתחנות דלק, והדבר היחיד שאתה יכול לבנות עליו אחרי שקרעת ת´תחת שישה ימים בשבוע בעבודות בניין, הוא על דמי הכיס שתקבל מסבתא שלך בסוף החודש. היה לי ברור שאני נועדתי לגדולות, ולכן לא חששתי לרגע. ארזתי את התרמיל שלי, ויצאתי למסע כיבוש העולם עם מאה דולר בכיס. גם מדונה הגיעה לניו יורק עם מאה דולר, ותראו איפה היא היום!! חשבתי לעצמי "לאן כדאי לטוס? אירופה יקר, אלסקה קר, אפריקה חם, ואוסטרליה… אוסטרליה זה סתם". בסוף החלטתי לנסוע להודו, כי אני מת על אוכל הודי, ושבוע אחר כך נחתתי בשדה התעופה בניו דלהי. לפני דלפק החתמת הדרכונים, עצר אותי פקיד מכס משופם שבהתחלה היה נחמד מאוד, חייך אלי, התעניין מהיכן אני מגיע ומה שמי, ואז ברגע אחד השתנה מצב רוחו מקצה לקצה. השפם שלו החל לרעוד והספיק לי להעיף מבט אחד בפנים שלו בכדי להבין שאם אני רוצה לצאת משדה התעופה בשלום, אני צריך לתת לו את מה שמדונה הייתה נותנת לו במשרד האחורי, או לפרוט את השטר הירוק שמגולגל לי בכיס, ובכך לתרום את חלקי בקניית מערכת הקולנוע הביתית של משפחת איצ´יקידנה. לבסוף נפרדתי מפקיד המכס המושחת, שלא התבייש לאחל לי שהות נעימה בהודו. אה כן... וככה גם נפרדתי מחמישים דולר. מייד כשיצאתי משדה התעופה, התנפלו עלי עשרות אנשים שרצו לסחוב בשבילי את התרמיל, להיות מדריכי התיירות שלי, או להסיע אותי ממקום למקום. כולם חייכו אלי וניסו להיות נחמדים, אבל אני כבר למדתי בדרך הקשה שהודי חייכן זה הודי תחמן. אחרי שהצלחתי להיפטר מהילד הקטן שנתלה לי על הרגל, ומהזקנה שניסתה לסדר לי את הבת שלה, ראיתי אותו ממש מולי בחולצת פסים מכופתרת, נשען על הריקשה הצהובה - שחורה שלו, ומגלגל לעצמו סיגריה. חשבתי לעצמי, שהוא שונה מכל האחרים שרואים בי שק שטרות של מאה רופי ולא יותר. אהבתי את זה, שלא עניין אותו אם אני אסע דווקא אתו או עם מישהו אחר, ובלי לשאול יותר מדי שאלות, קפצתי לתוך הריקשה שלו. בדרך הסתכלתי על הרחובות המלוכלכים. מה אני אגיד לכם, עולם אחר - כמה רעש, כמה בלגאן!!
אוכלוסיה מסורתית בהודו
אוכלוסיה מסורתית בהודו

כשעצרנו ברמזור ניגש אלינו איזה קבצן בלי אצבעות בידיים וביקש כסף לצ´פאטי, שזה כמו פיתה עיראקית, רק יותר קטנה. על המדרכה היו זרוקים הודים בעשרות ואני שוב פעם התחלתי להרגיש טוב עצמי: "עם חמישים דולר אני חי פה שלושה חודשים כמו קינג!!", חשבתי לעצמי, בדיוק כשנהג הריקשה עצר בסמטה צדדית. "את הכסף!!", הוא אמר, ושלף מכיסו סכין חלודה. "אבל זה כל מה שיש לי", עניתי, והוא רק פתח כפתור בחולצת הפסים שלו וחייך. איך לא… הודי חייכן זה הודי תחמן. הנהג תחב את השטר לכיסו, ואז התעניין מהיכן אני מגיע ומה שמי. לבסוף הניע את הריקשה הצהובה - שחורה שלו, ואיחל לי שהות נעימה בהודו. "לפחות תסיע אותי לאן שקבענו!", צעקתי לעברו כשנשארתי לעמוד בתוך ענן עשן סמיך, ליד כמה קבצנים בלי אצבעותבידיים. אחר כך נזרקתי אתם על המדרכה. נו מה, יש לי משהו יותר טוב לעשות? מה אני אגיד לכם, אין יותר אותנטי מזה, איך שאני ככה עם התרמיל על הגב, הלכתי לקבץ קצת נדבות, אתם יודעים, שיהיה גם לי כסף לצ´פאטי.

רוצה לעשות כסף באירופה?

מלא ושלח את פרטיך בטופס הבא ונציגי החברות המובילות באירופה יחזרו אליך עם הצעות עבודה משתלמות